מוחמד חליל, מיכאל שטרנברג, מוחמד מרזוק, רולי רוזן , תאריך פרסום: 07.9.2014

מסמך זה נכתב בעקבות מפגש של פעילים המשתתפים בתכנית מנהיגות לחברה משותפת, שמופעלת על-ידי ארגון שתי"ל ומרכז יד ביד לחינוך דו-לשוני. המפגש התקיים בחודש אוגוסט 2014 ונועד לאפשר שיח על אירועי המלחמה בעזה. המסמך הוא רפלקסיה של הצוות המוביל את התכנית על אודות המפגש. בעת המפגש ותחילת כתיבת המסמך המלחמה עדיין הייתה בעיצומה, וגם העריכה המתקדמת יותר נעשתה מספר ימים לאחר הפסקת האש, שנתפסת כעת כשברירית. ברור לנו כי מדובר בראייה מתוך המתח, כשהדברים אינם מגובשים. יחד עם זאת אנחנו מאמינים שיש ערך בלהביא אל הכתוב דברים שעולים תוך כדי העימות האלים.

לקריאת המסמך בשפה הערבית, הורידו את הקובץ באמצעות הכפתור שמשמאל. 

 

 

בין מלחמה לחברה משותפת

מחשבות, קיץ 2014

א. רקע

מסמך זה נכתב בעקבות מפגש של פעילים המשתתפים בתכנית מנהיגות לחברה משותפת, המופעלת על-ידי ארגון שתי"ל ומרכז יד ביד לחינוך דו-לשוני. המפגש  התקיים בחודש אוגוסט  2014 ונועד לאפשר שיח על אירועי המלחמה בעזה.  במהלך המפגש המשתתפים שיתפו ברגשות ומחשבות ובחנו באופן ראשוני אילו משמעויות יש לתהליכי ההסלמה הביטחונית ביחס לסוגיות של חברה משותפת. המסמך הוא רפלקסיה של הצוות המקצועי שמוביל את התכנית אודות אותו מפגש, ונועד להמשיג את התובנות שעלו במהלכו.

בעת המפגש ותחילת כתיבת המסמך המלחמה עדיין הייתה בעיצומה, וגם העריכה המתקדמת יותר נעשית מספר ימים לאחר הפסקת האש, שנתפסת כעת כשברירית. לכן ברור כי מדובר בראייה מתוך המתח, כשהדברים אינם מגובשים. יחד עם זאת אנחנו מאמינים שיש ערך בלהביא אל הכתוב דברים שעולים תוך כדי העימות האלים.

 

ב.  בין מלחמה לחברה משותפת

חזון החברה המשותפת עלה במקומות שונים בעולם, בעיקר בשל הצורך להתמודד עם מתחים חברתיים בין חברי קהילות שונות החולקים מרחב משותף בעקבות תהליכי הגירה למערב. בצורתו הרשמית, המפורשת, הוא נוסח על-ידי חברי מועדון מדריד– מועדון של ראשי מדינות דמוקרטיות לשעבר, שהתאגדו אחרי אירועי ה-11.9.01 במטרה לסייע לעולם בהתמודדות עם האתגרים העומדים בפניו. (מידע נוסף באתר האינטרנט של 'מועדון מדריד': www.madridclub.org).

הצורך לבנות עקרונות לחיים משותפים במרחב משותף של בני קהילות, תרבויות או לאומים שונים זוהה על-ידם כנושא חיוני. לכן, צוות המומחים שלהם פיתח את עקרונות החברה המשותפת, והציע קווי מדיניות בתחומים כגון כלכלה, תכנון וכו'. לדברי מפתחי התכנית "בלבו של כל חזון חברה משותפת מצוי איזון חברתי, שבו כל פרט רשאי להביע את זהותו ואת שאיפותיו ומצופה לעשות זאת בדרכים המקבלות ומכבדות את זהותם וזכויותיהם של אחרים שזהותם שונה. גם עקרון שלטון החוק הוא קריטי, ודבקים בו המנהיגים וכל אנשי החברה." בנוסף, הם כותבים "שוויון והוגנות הם עקרונות חיוניים בבניית חברות משותפות והם אינם יכולים להתקיים במקום שבו יש אפליה ודחיקה לשוליים ואין בו הזדמנויות שוות לכול." גם הדמוקרטיה משמשת אבן יסוד בתפיסה זו. מתווי המדיניות של עיקרון החברה המשותפת אינם מתעלמים ממצבי קונפליקט, אך הם רואים בהם רק תירוץ להתחמקות מיישום העקרונות "תירוצים המושמעים לרוב, כמו היעדר משאבים או קיומם של עימותים, אינם אלא סיבות להגביר את המאמצים להערכת כל בני האדם כולם בחברה ולכבד את שונותם" הם כותבים.

מצב זה מתאים אולי לחברות במערב, אך נראה לנו כי מנסחי התפיסה אינם מתייחסים לחברות החיות בקונפליקט לאומי מתמשך על טריטוריה שהבעלות עליה נתונה במחלוקת, ואשר הקונפליקט מהווה מרכיב משמעותי בהגדרת זהות החברים בחברות אלו, ומארגן את חיי היומיום והחברה שלהם באופן המקשה על בניית מרחבים משותפים. מבחינה זו, הניסיון ליישם את עקרונות החברה המשותפת בישראל/פלסטין הוא ניסוי מרתק אשר יכול ללמד אותנו על מידת ההתאמה של העקרונות למצב באזורי סכסוך אחרים בעולם, ועל התאמות אפשריות הנחוצות למצבים אלו, ובייחוד למצבי הסלמה אלימים כמו זה של הקיץ הנוכחי.

בחינה ראשונית של עקרונות החברה המשותפת מול התהליכים המקובלים במצבי מלחמה חושף את המתח הנראה כבלתי-אפשרי ליישוב בין החזון המשותף לבין המציאות המלחמתית:

תפיסת החברה המשותפת מתבססת על הנחת יסוד של זהות משותפת כלשהי, אשר אינה מבטלת את הזהויות השונות, אך ברגעים ומובנים מסוימים מתעלה עליהן (supersedes). לעומת זאת, חשיבת המלחמה היא חשיבה דיכוטומית של 'אנחנו' מול 'אויב' כלשהו. אין ולא יכולה להתקיים בה זהות משותפת, שכן זהות כזו נוגדת את עיקרון הלחימה הדיכוטומי.

הזהות משותפת אמורה להוות בסיס לחיפוש אחר ה'טוב  המשותף' של החברה, המועיל לכלל החברים בה, שהם גם בעלי זהויות שונות ונפרדות. במלחמה לא יכול להתקיים 'טוב' משותף כזה:

- מול תפיסת הwin win אותה מנסה החשיבה של חברה משותפת לפתח, חשיבת המלחמה היא "zero sum game": מה שטוב לי - רע לך, ולהיפך.

-  בחשיבת המלחמה, הרס והרג בצד ה'אויב' הם ניצחון של הצד האחר. בחשיבת החברה המשותפת, הרג והרס – בכל מקום שהוא – הם הרסניים ויש להפסיקם.

-  בחשיבת המלחמה, יש צד מנצח וצד מפסיד. בחשיבת החברה המשותפת, עצם המלחמה היא הפסד שלא יכולים להיות בו מנצחים - מלחמה אלימה היא תמיד אירוע שבו כולם מפסידים.

עקרונות מופשטים אלו נכונים ברמה התיאורטית, אך כפי שחווינו על בשרינו, כאשר המלחמה מתרחשת, גם פעילים הפועלים בדרך כלל לקידום חברה משותפת מתקשים – באופן טבעי – להתנתק מן החשיבה המלחמתית והלאומית העוצמתית, הנמצאת בכל כלי התקשורת והשיח בעת הקרבות. תהליכי טשטוש גבולות ומציאת המשותף נעצרים לטובת שרטוט מחדש של הגבולות והשייכות הלאומית. המסמך מנסה לתאר את הבנתנו לגבי תהליכים אלו כפי שנראו בעינינו בסבב האלימות האחרון.

 

ג.  רגשות בעת עימות אלים

עבור יהודים ופלסטינים המחויבים לקידום חברה משותפת העת הזאת מעוררת מעל הכול רגשות קשים מאד. המלחמה מעוררת כאב, עצב, ייאוש, תחושת שיתוק, חסר אונים, פחד, תסכול וזעם. חלק מהרגשות הן תגובה ישירה להרג ההמוני, בייחוד של ילדים ואזרחים, להרס עצום המימדים בעזה, וכן לירי הבלתי-פוסק על יישובי הדרום והקרבנות הישראלים בכלל. כל אלו משאירים את העוסקים בחברה משותפת בזעזוע ואין טיעון שיכול למתן את עוצמת ההתנגדות למתרחש. ישנה תחושת ייאוש וחסר אונים כי תהליכי ההרג וההרס נתפסים כבלתי ניתנים לעצירה על ידי אזרחים המתנגדים והעשייה לשם קידום חברה משותפת בעת הזאת נחווית בלתי רלוונטית, מנותקת וחסרת סיכוי אל מול הכוחות שמניעים מדיניות של כוח, הרס והדרה.

בקרב הפעילים היהודים התקופה הזאת מעוררת תחושת בידוד ואף פחד מההתרחשות בחברה היהודית. החוויה היא של העדר לגיטימציה ואפילו איום על מי שאינו מתגייס ל"מאמץ המלחמתי". חווית הניכור מהרוב הישראלי מערערת את תחושת השייכות לחברה ולמדינה שפועלות בניגוד לאמונות ולערכים שמניעים את העשייה לקידום בחברה משותפת.

עבור פלסטינים החוויה היא של פחד, זעם וחסר אונים אל מול התרחשות של רצח בני עם, רצח של פלסטינים בהיותם פלסטינים. מתעוררת גם דאגה עמוקה מהתעצמותם של כוחות בחברה הפלסטינית אשר, בתגובה לשיח ולמדיניות של הדרה והסתה שמופנית כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל, עלולים להעמיק את הסיכון לתהליכי הסלמה הרסניים בתוך המדינה.

גם היחסים בין היהודים ופלסטינים הפועלים לקידום חברה משותפת טעונים רגשית. שונויות, פערים וניגודים בתפישות של מהי חברה משותפת ואיך להתמודד עם יחסי כוח וצורכי צדק ושוויון של הרוב ושל המיעוט בישראל הופכים לטעונים יותר. בעת הזאת קשה להפריד בין אתגרים אישיים, ערכיים ופוליטיים, וזאת אולי אחת המשמעויות המרכזיות של עשייה למען חברה משותפת בעת הסלמה. החוויה של אלימות בלתי מרוסנת מעוררת חוויות של קושי עצום ושאלות של משמעות ודרך.

 

ד. הבדלי תפיסות ונרטיבים

עשייה מתוך תפישה של חברה משותפת כערך הייתה גם לפני המלחמה הנוכחית דרך של מיעוט בלבד בקרב קבוצות הלאום בישראל. כעת לצד ההסלמה הצבאית ישנה גם הסלמה בשיח. ההסלמה בשיח מעמידה את הפעילים לקידום חברה משותפת בעמדות של מיעוט לא רלוונטי ואולי מוקצה הן בחברה היהודית והן בחברה הפלסטינית.

השיח הלאומי היהודי קיבל אופי של שיח לאומני וכוחני עוד לפני המלחמה, בזמן המלחמה התעצם והקצין עוד. הדימויים שעולים בקרב הפעילים נלקחים מההיסטוריה של אירופה בין מלחמות העולם. השאלות שעולות הן מה בכוחם של המתנגדים לגזענות בלתי מרוסנת לעשות, איך ואולי האם ניתן לרסן את מגוון סוגי האלימות.

על רקע זה ישנם חלוקי דעות בין הפעילים באופן ראייתם הן את החמאס, והן את מדינת ישראל. נראה כי מתפתחים שני נרטיבים מקבילים, שקשה מאוד לגשר ביניהם.

מדינת ישראל

-    בראייה אחת, מדינת ישראל היא מדינת טרור, אשר מבצעת טבח מאורגן בפלסטינים החיים בעזה, ואשר אחראית להרג של ילדים, נשים ואזרחים ולהרס עצום של תשתיות אזרחיות.

-    בראייה אלטרנטיבית, ישראל נאלצת להתגונן בפני ירי על אזרחיה, ועושה ככל יכולתה כדי להימנע מפגיעות באזרחים. בראייה זו, האחריות על הפגיעה באזרחים מוטלת על החמאס היורה מתוך מרכזי האוכלוסייה.

 

החמאס

-    בראייה אחת, החמאס הוא ארגון שיחרור לאומי הנאבק נגד הכיבוש והמצור ומגן כך על זכויותיו הגזולות של כל בני העם הפלסטיני.

-    בראייה אלטרנטיבית, החמאס הוא ארגון טרור שמטרתו הרס מדינת ישראל. הוא אינו מכבד זכויות אדם, גם לא את אלו של בני העם הפלסטיני, ומוכן לגרום להרס והרג נוראים של אנשיו שלו כדי להשיג את מטרותיו הרצחניות.

הפעילים היהודים לרוב מניחים שאמנם שורשי הסכסוך בעזה הם הכיבוש בכלל והמצור על עזה בפרט, אך בו בזמן הראייה היא שהחמאס שותף מלא לאלימות בלתי מרוסנת ולא לגיטימית. עבור פעילים פלסטינים התמונה יותר מורכבת. גם מי שאינו מצדד בחמאס  כתנועה שבוחרת במאבק אלים ושמפנה אלימות גם כלפי יריבים בחברה הפלסטינית מניח שהמלחמה בעזה היא לא כלפי החמאס  אלא כלפי העם הפלסטיני בכלל. מכאן הם מתקשים להסכים ל"חלוקה שוויונית" של אחריות על אלימות כלפי אזרחים.

חלק מהפעילים הפלסטינים חשים שהפעילים היהודים בעת הזאת לא מספיק נחרצים באמירות הפוליטיות שלהם. סיסמאות כגון "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נתפסות כלא מספיק נחרצות כי אינן מתייחסות למלחמה הזאת כביטוי נוסף של האלימות שמופנית לאורך זמן כלפי כלל האוכלוסיות הפלסטיניות. מצב זה מעמיד את הפעילים הפלסטינים במבוכה אל מול הקהילה הפלסטינית בישראל. אם בעת הזאת השותפות היהודית פלסטינית בישראל אינה מצליחה להתגבש סביב מסרים פוליטיים תקפים בהתנגדות למלחמה כעוד מרכיב בעוולות  הכיבוש הבלתי פוסקות מה ערכה של השותפות בכלל?

בקרב פעילים יהודים עולה השאלה למה הפעילים הפלסטינים לא נחרצים די בגינוי החמאס ושימושו בכוח אלים כלפי אזרחים. האם ההתנגדות לאלימות מתנהלת על פי קבוצות של שייכות לאום?

 

ה.  חשיבות השיח

למרות המתח, ישנה הכרה בקרב הפעילים לחברה משותפת שגם בעת הזאת להידברות ולעשייה המשותפת ערך לא מבוטל שחשוב לשמר. המפגש בין הפעילים יוצר הזדמנות לשיח שאינו מתאפשר במרחב הציבורי בישראל. המפגש מאפשר לחלוק ולברר חווית המצוקה ואתגרי עשייה לאור ההסלמה, זהו מרחב ייחודי כי בו ניתן לקיים שיח על יסוד של ערכים שחוצים זהויות לאומיות.

בשיח הזה עולים האתגרים החברתיים ופוליטיים הבאים:

-  איך ניתן להמשיך לדגול בדרך של שותפות והידברות יהודית פלסטינית בזמן שהכוחות המרכזיים בקהילות הלאומיות פונות לדרך של עימות גלוי ומסלים? מה יכול להיות הכוח החברתי-פוליטי שיספק סיכוי מעשי ולא רק סימבולי לעשייה של שותפות? איך ניתן לזהות עשייה מספקת תקווה לחלופה אל מול המגמות שהולכות ומקצינות? האם המגמות שבאות לידי ביטוי בעת הזאת עדיין הפיכות? איך להתמודד עם פערי האמון שמתפתחים ומעמיקים בכל קהילה, איך להתמודד עם יחסי גומלין של שיח אלים ומדיניות שבמקום לרסן אף מעצימה את הנתק וחסר אמון בין קבוצות הלאום?

-  איך ניתן לקיים חיים של תקווה בחברה ובמדינה שבה יש הפרה של עקרונות יסוד על פי כל קנה מידה של חברה דמוקרטית, שוויונית ונאורה? השאלה הזאת כוללת התלבטויות לגבי עתיד הילדים שגדלים בה, האם סביר מצב בו הורים מגדלים ילדים שבבוא הזמן יהיו שותפיםו\או חשופים לאלימות בלתי מרוסנת ובלתי סבירה. איך ניתן לקיים חיים בחברה ומדינה בה אין רצון כנה ליישב את הקונפליקט הישראלי פלסטיני אלא בדרך של כוח צבאי. בקרב הפעילים היהודים נשמעת הדאגה לגורלם של צעירים היום שבהמשך חייהם יצטרכו לשאת את הנזקים הלא מדוברים על השתתפות בהרג לצד חוויות של סכנת חיים ואובדן חיים של הקרובים להם. בחברה הפלסטינית בישראל מתעצמת החוויה של שותפות גורל עם כלל העם הפלסטיני שנרדף ונרצח ללא מעצור. איזה משמעות יש לאזרחות במדינה שרודפת את בני העם?

-  האם ניתן להפריד עוד בין העיסוק בחברה משותפת בישראל לבין נכבה וכיבוש. ככלל, הפעילות למען חברה משותפת הגבילה את עצמה בדרך כלל להסתכלות על ישראל בתוך גבולות הקו הירוק, והתבססה על האזרחות המשותפת. אך כאשר "האחר" נתפש כאיום קיומי וממשי, אזרחות זו נתפסת כיסוד לא מספיק כדי לאפשר קידום שיח של שווים ושותפי גורל. ההיפך הוא נכון. שיח של הדרה ואיבה חדר עמוקות גם למרחבים משותפים כגון מקומות עבודה ומרחבים עירוניים. מה יכול להיות התפקיד של הפועלים לקידום חברה משותפת לאור כל אלו?

 

ו.  משמעויות להמשך

מוקדם לסכם את מה שניתן להסיק מהאלימות הצבאית והחברתית שמתרחשת בתקופה הזאת. יחד עם זאת נראה שעשייה לשם קידום חברה משותפת מצריכה חשיבת יסוד חדשה. על חשיבה זו לגעת במספר נושאים:

  • יש צורך בהתמודדות עם מגמות של הקצנה והתבדלות בשני הצדדים – מגמות המקבלות חיזוק בשל התרופפות קשה של מנגנוני ריסון שפעלו בעבר, ואשר באה לידי ביטוי, בין השאר, ברשתות החברתיות – ובהמשך גם במרחב הציבורי הפיזי, למשל במתקפות בעלות אופי פשיסטי, אלימות וגזעניות של פעילי ימין יהודים על מפגיני שמאל. בחברה היהודית עולות על פני השטח מגמות של גזענות ואלימות תרבותית עמוקה, תוצר של מערכת חינוכית המקדשת את השייכות הלאומית וממעיטה בחשיבותם של ערכים אוניברסאליים והכרה בחשיבות זכויות האדם. בחברה הפלסטינית מתעוררת השאלה איך להתמודד עם מגמות בקרב צעירים ואחרים שמחפשים דרך לבטא את הזעם ואת הכאב על האלימות שמופנית אליהם וכלפי עמם.
  • שאלת יסוד קונצפטואלית ומעשית נוספת נוגעת לקשר שבין קידום חברה משותפת בין אזרחים יהודים ופלסטינים בישראל לבין ההתמודדות עם הכיבושיתכן שהעיסוק בחברה משותפת ועתידה מצריכה התייחסות ישירה לנרטיבים המנוגדים על אודות הנכבה והקמת מדינת ישראל כמדינת לאום העם היהודי. התייחסות לתפישות של צדק, חרות ושוויון שמנחות יהודים ופלסטינים, וסוגים חדשים של חזון ודרכים לסיום הכיבוש ויצירת תנאים על מנת לספק מענה לצרכי חירות ושוויון של קבוצות הלאום.התמודדות עם שאלות אלו דורשת בחינה של גבולות החברה, המדינה  והטריטוריה אליה אנחנו מתייחסים כשאנחנו מדברים על חברה משותפת. 
  • בנוסף, יתכן שהאתגר המיידי של קידום חברה משותפת בטווח הקצר קשור לאתגרי התמודדות עם דינאמיקת ההסלמה בתוך ישראלבזמן שישנם כוחות רבים, פוליטיים וחברתיים, שתורמים להסלמה ביחסי הקונפליקט בתוך ישראל, עצם הסיכוי לעשייה של קידום חברה משותפת בטווח הארוך מצוי בסכנה. יתכן כי הנחת היסוד צריכה להיות מצב של חוסר הסכמה לפחות לגבי חלק מן הנושאים, ואז המשימה הנחוצה היא בניית כללים המאפשרים חיים משותפים כלשהם במצב זה, לצד המשך פעולה לשינוי תנאי היסוד וקידום שוויון וחברה משותפת. בטווח הקצר, המשמעות היא התמקדות בסוגיות כגון חופש המחאה, תופעות של אלימות ברשתות החברתיות כלפי המתנגדים לשיח הלאומני הגואה, או התמודדות עם אלימות שמופנית כלפי אזרחים פלסטינים במקומות עבודה ובמרחבים ציבוריים.

 

הדפסה